ארכיון חודשי: פברואר 2013

וויל.זה.אני. מתקשר לכל החברים שלו שיעשו לו לייק

כך הורסים שיר: בניסיון עלוב להשיג את מס' 1 בבילבורד (כרגע השיר כבר תקוע שלוש שבועות במספר 3), וויל.אי.אם התקשר לכל החברים שלו בשביל להרוס את השיר עם רמיקס עלוב, חופר, ארוך, ולא מעניין. אם הוא רצה לעשות את זה מעניין, הוא היה צריך להתקשר לחברות של בריטני (אם יש לה כאלה).

למרות שבריטני נראית הרבה יותר טוב בקליפ של הרמיקס (למה לא יכולת להיראות כך במקור), הקליפ הוא נורא. עם פרצופים לא מעניינים של כל החבורה של וויל.אי.אם: Hit Boy (היט? להיט? איפה הוא להיט? אפילו אמא שלו לא מכירה אותו יותר), Waka Flocka Flame (צריך לתת לו קרדיט על השם המקורי הזה), Lil Wayne (שהוא שכח את הכתובת לרופא השיניים שלו), ו-Diddy (שתפסו אותו ממש בדרך לסופר ואמרו לו לבוא).

התוצאות הן פה, ואנחנו מפענחים לכם את הקליפ, """תהנו"""":

00:03 – וויל.אי.אם. תפס את פאולה ופאולינה בצומת

00:05 – מציגים לנו את המשתתפים (כאילו זה תחרות), למרות שזה טוב, אחרת לא היינו מזהים אותם

00:06 – בריטני מסדרת את השיער בדקה 90

00:09 – דידי מנסה לחכות את בריטני

00:12 – היט בוי עשה קניות אצל מיכל נגרין וקנה מלא תכשיטים 1+1

00:20 – וויל.אי.אם. מכחיש כל קשר לזה שהיט בוי טוען שהוא התקשר אליו

00:25 – בריטני נראית ממש טוב, באופן מפתיע

00:40 – בריטני עושה חפלה, יאללה כפיים למעלה!

01:05 – היט בוי מסתכל על השעה, גם לו נמאס מהשיר

01:15 – בריטני ממשיכה להרים, יאללה כפיים למעלה!

02:13 – פאופלה ופאולינה עושות הסבה מקצועית

02:22 – יוצא הבנאדם הראשון בשם שיר של שקירה: וואקה

03:09 – עד עכשיו זה היה 47 שניות של וואקה צועק על המסך

03:11 – כשאתה מתגעגע לבריטני והיא החלק הכי טוב בשיר, המצב לא טוב

03:35 – פאולה ופאולינה שותות וודקה

03:37 – היצור הכי נוראי בעולם המוזיקה יוצא כמו טרול ישר משר הטבעות – ליל וויין

03:38 – בבקשה שמישהו ישלם לו לטיפול שיניים

03:42 – ליל וויין אומר ש"I don't pay for no pussy" ומנסה לשכנע אותנו שיש נשים ששוכבות איתו ללא תשלום. יש מצב שזה וידוי על אונס?

03:52 – כן, כנראה שזה וידוי על אונס, הוא בדיוק מתפלל ומבקש סליחה

04:07 – ליל וויין מספר לנו משהו שכולנו ידענו, שהוא עושה הרבה סמים

04:27 – כמה זמן הוא כבר על המסך? הרגיש לי כמו נצח

04:45 – נכנסות לתמונה שאריות של הקליפ המקורי, שברגע הזה נראה כמו יצירת מופת לעומת זה

04:58 – עכשיו דידי מרים ועושה חפלה. כפיים יאללה למעלה!

05:18 – הם חופרים על זה שזה רמיקס

05:25 – וויל.אי.אם. ממש מתחרט שעשה את זה. מאוחר מדי

לנה דל ריי מוכרת את הנשמה שלה ליגואר

למרות שרק לפני חודש היא אמרה שהיא לא תעשה יותר מוזיקה, השבוע היא כבר הספיקה לעשות הרבה דברים: להוציא קליפ חדש (שתכף נדבר עליו), ולהודיע שהיא תשיר את שיר הנושא של הסרט החדש של הגאון באז לוהרמן (הבמאי של מולאן רוז'), גטסבי הגדול. לנו אין תלונות כמובן, אבל תפסיקי לבלבל לנו את המוח. אבל כי זה את, ואנחנו מעדיפים שכן תעשי מוזיקה, אז את יכולה להתחרט כמה שאת רוצה.

באתי לכאן בכוח

בכל מקרה, אנחנו מביאים לכם פה את הקליפ החדש של לנה, קליפ לשיר "Burning Desire", שהוא אגב רק בונוס טראק לאייטונז, ומהווה פרסומת אחת גדולה של יגואר (היא הפכה להיות אשת פרסום של יגואר החל מנובמבר). אבל תמיד כיף לראות את דל ריי לא משנה מה היא עושה, גם אם בהתחלה היא נראת יותר מוטרדת מאשר מתלהבת מהאוטו. כמובן שהיא מעוניינת לעשות כמה שיותר כסף כל עוד היא לא חוזרת לעולם המוזיקה.

הקליפ אגב, מבוים על ידי רידלי סקוט.

עכשיו, נתחיל לפענח את הקליפ דקה דקה:

00:05 – פרסומת למחסני תאורה

00:14 – לנה דל ריי נראית ממש עייפה כאילו הרגע היא קמה משנתה

00:20 – אני מבין שהיא אמורה להיראות דלוקה מהאוטו, אבל היא נראית ממש מוטרדת

00:27 – באופן מאוד מתאים, סוג היגואר הוא F-Type

00:36 – היא עדיין מתעקשת שהשפתיים שלה טבעיות

00:43 – ג'וליאן מור כוכבת אורחת בקליפ עם ריצ'רד פארקר

00:46 – תפסנו את לנה דל ריי בדיוק מנתקת שיחת טלפון

00:50 – קצת שחור לבן בשביל שנקח אותה קצת ברצינות

01:00 – היא פשוט מדברת על תשוקה, והיא נראית הדבר הכי אדיש בעולם

01:47 – כמו כולם, היא רואה את העתיד שלה בתור זמרת של "מנו ספנות"

01:54 – רואים מה השפעת הסמים על פרצופה של לנה

02:04 – נסיון שני של לנה לנסות לשכנע אותנו שהכל זה מאלוהים, ומאמא

02:15 – קר לה

02:19 – התנועה הכי חזקה שעשתה לנה דל ריי בחיים שלה: "פלאש"!

02:38 – היא חוזרת לימי העבר ומתחילה לעשות סטריפ-טיז

03:27 – היא הולכת, זה היה יותר מדי מאמץ בשבילה

03:38 – שוב פרסומת של מחסני תאורה

"בנות": הסדרה הכי טובה EVER

 "בנות" או ממש אוהבים אותה מצד אחד, או שונאים עד מוות מצד שני, לכולם יש דעה קיצונית על הסדרה. העונה השנייה של הסידרה שלHBO  משודרת כעת. יוצרת הסדרה (שהיא גם הבמאית, תסריטאית, מפיקה, ושחקנית ראשית) הגאונה, לנה דנהם, מוציאה את הכל מכולם, מטוב לרע, מתשוקה לעצבים, ומאהבה לשנאה. ולדעתי? הכל זה פשוט קנאה, ואין מספיק פרסים שהיא יכולה לקבל על זה (היא הזוכה הגדולה של גלובוס הזהב, שם עקפה את משפחה מודרנית). הסדרה היא יצירת מופת ריאליסטית (כנראה שיותר מדי ריאליסטית ליותר מדי אנשים, בגלל זה, זה מעצבן אותם) ששמה את "סקס והעיר הגדולה" (בשביל להבדיל אותה עם סדרה דומה ב-HBO) בכיס הקטן. פה הבנות הן לא דמויות, הבנות הן נשים צעירות בגיל ה-20 שמחפשות את עצמן. הבנות הן אני, אתה, את, וכולנו שבהמון שלבים בחיים שלנו לא ידענו מה המקום שלנו בעולם הזה, מה אנחנו אמורים לעשות עם עצמינו, ולנסות בכוח למצות את החיים עד הסוף.

"ראיתם שוקיים אמיתיות של אישה בטלוויזיה לפני זה?" שאל אותי חבר אחרי שדיברנו על הפרק ששודר השבוע בו ראינו את האנה (לנה דנהם) מקיימת רומן בן יומיים עם דמות מגולמת על ידי פאטריק ווילסון ההורס. רוב האנשים שאני מכיר חולים על הסדרה ברמות קשות, לא רק בגלל שזו סדרה חכמה, כתובה בצורה גאונית עם רגעים מאוד אותנטיים. אלא יותר בגלל אומץ ליבה של לנה דנהם. היא מתפשטת ללא מורא, ובכל שבוע, היא מראה לנו איך גוף "אמיתי" נראה. אנחנו לא רגילים לזה (לפחות בעולם הבידור השטחי שאנחנו צופים בו).

רוב האנשים כשמדברים על "בנות" נופלים באחת משתי הקטגוריות: יש את החמורים והטמבלים שממלאים הרבה פורומים באינטרנט עם הודעות ופוסטים זועמים, הם משתמשים במילה "שרמוטה" בתדירות גבוהה, שכנראה עושה את מיטב יכולתם כדי להעליב את השומנים של דנהם. העלילות והדינאמיקה של היחסים ב-"בנות" לא מדברות אליהם, הם יותר מעוניינים לדבר על כמה שלנה דנהם "שמנה" ו"מגעילה" כשהיא ערומה. מצד שני, רוב האנשים המכובדים ואנשים שמכבדים את עצמם, מחליטים להתעלם ולא להעיר על העירום של דנהם או איך הגוף שלה נראה (מלבד לדבר על אומץ ליבה) ויותר להתמקד בנושאים ובדמויות של "בנות". זה כנראה הצעד החכם ביותר.

אנחנו, כמובן, נופלים תחת הקטגוריה השנייה, אך למרות הכל, יש משהו שאני יכול להבין (וזה סביר להניח שהרבה מרגישים), וזה למה יש אנשים שמרגישים לא נוח עם העירום של לנה דנהם.

אנחנו רגילים לראות כל העולם ההוליוודי, במגזינים, בחדשות, כל האנשים האלה שעברו כל כך הרבה שכבות אפקטים בפוטושופ, שהם פשוט יצרו ציפיות לא ריאליות לנשים. זה משפיע על הביטחון העצמי, זה מוביל לחוסר ביטחון, הפרעות אכילה, ובעיות בדימוי הגוף. כל זה נכון, אבל מצד שני, נכון גם לגברים: הנשים שאנחנו חשופים אליהן בעירום בדרך כלל, זה נשים שבאות מאותו מקום, וזה נתן לנו ציפיות לא מציאותיות לגבי איך אישה צריכה להיראות. לכן כשאישה כמו לנה דנהם עולה ערומה על המסך (כמו בחצי מכל פרק של "בנות") אז אנחנו מרגישים לא נוח. זה בולשיט ולא הוגן, אבל זה העולם שלנו.

כמובן, שיש גם נשים שלא נופלות בהגדרת הנשים המקובלות בהוליווד לפי המשקל שלהן – לדוגמא מליסה מקרת'י (שהוציאה השבוע שעבר סרט חדש ששובר קופות מעל הציפיות), או המון  נשים בעולם הריאליטי, אבל בדרך כלל המשקל שלהן מהווה בדיחה, ואנחנו אף פעם לא ראינו אותם ערומות. כל מה שיש להגיד זה שלאנשים יש דרך מחורבנת לחשוב איך נשים צריכות להיראות בקולנוע וטלוויזיה, ולראות את לנה דנהם טופ-לס משחקת פינג-פונג זו חוויה ויזואלית חדשה יחסית לכולנו.

אבל זה לא מגעיל, זה לא "לא נעים" – בסך הכל, אני חושב שלנה דנהם היא כן אישה מושכת – אבל זה יכול להיות לא נוח אם לא עושים תיאום ציפיות. עם זאת, מה שאהבתי בעלילת הפרק של השבוע הוא איך דנהם השתמשה בעירום לטובתה. כשבחור מהמם כמו שפטריק ווילסון שוכב עם בחורה שנראית כמו לנה דנהם, הוליווד הרגילה אותנו לחשוב ולתפוס את זה בדרך מסוימת: שבסופו של דבר הדמות של ווילסון תיחשף כמו מניאק גדול ושהכל בדיחה אכזרית. מה שאנחנו לא מצפים, זה לא רק זה שבעצם דנהם היא זו שמתעללת בו, אלה גם שהיא תשלוט בדינאמיקה המינית. כשווילסון אמר לדנהם "אני רוצה שתגרמי לי לגמור", אנחנו כבר מורגלים להאמין שהיא תרצה לרצות אותו, לא שהיא תסובב את כל הסיטואציה ותגיד "אני רוצה שאתה תגרום לי לגמור". מבחינת סיפור, זה היה מטמטם.

זה מה שכל כך מבריק ב"בנות", איך הם מתארים את המיניות של נשים, היא מאתגרת את הפרדיגמה. היא אומרת לציפיות שלנו "לכו להזדיין". לא, אנחנו לא רגילים לראות אישה כמו דנהם ערומה ומוציאה את כל השומנים שלא מחמיאים לה, אבל ככך שיותר אנשים חשופים לזה, אנחנו פחות נוטים לצפות שכל אישה ערומה צריכה להיראות כמו ג'סיקה אלבה אחרי פוטושופ. זה לא רק חשוב שנשים לא פועלות בהתאם לציפיות לא מציאותיות לגבי איך גוף אשה צריך להיראות, זה גם חשוב שגברים לא ייפתחו את אותן ציפיות.

לנה דנהם מפרקת את הנחות היסוד והציפיות שלנו, ואם זה גורם למישהו להרגיש קצת לא בנוח, טוב, אז לראות אישה שלא נראית כמו מיגן פוקס מזדיינת עם גברים אחרים בסדרת טלוויזיה מצחיקה, חכמה, מעוררת מחשבה, ומעולה, אז זה מחיר קטן שצריך לשלם.

סרטים חדשים בקולנוע לשבוע (14/02/13)

בכל שבוע ביום רביעי/חמישי, נעדכן אתכם על הסרטים החדשים שיוצאים באותו סוף שבוע, מה מבקרים אומרים, האם כדאי ללכת, או האם כדאי להתרחק (אירן זה כאן).

אז נתחיל…

מת לחיות ביום טוב – A Good Die to Die Hard
(2013)

 סרט חמישי של סדרת הסרטים של ג'ון מקליין, הראשון זה היה בניין, השני זה היה שדה תעופה, השלישי זאת הייתה עיר, הרביעי זה היה מדינה שלמה, היית מצפה שיעברו לכדור הארץ כולו? אז זהו שלא, הפעם זה מדינה אחרת, רוסיה, ומסתבר כי יש לו בן בשם ג'ק מקליין (מאוד מקרי שבדיוק עכשיו שברוס וויליס מזדקן, מוסיפים לו בן, בכדי שהוא ימשיך עם עוד סרטים בעתיד). בכל מקרה, אם אתם בקטע של מתח/פעולה וסביר להניח שלא תצטרכו להפעיל את המוח יותר מדי, אז לכו על זה. נכון לעכשיו אין ביקורות  על הסרט (שזה לא סימן טוב), אני במקומכם, הייתי הולך על סרט אחר (בדיוק עכשיו אנחנו נדבר עליו)

מפגשים – The Sessions
(2012)

 מבוסס על סיפור אמיתי של מארק אובריאן, עיתונאי ומשורר משותק בכל הגוף, שבגיל 38 רוצה לאבד את בתוליו. העלילה פשוטה, אך הסרט מקסים ומרגש עד מאוד. ג'ון הוקס מגלם את מארק בצורה יוצאת מן הכלל, אבל הכוכבת האמיתית של הסרט היא הלן האנט בתור סרוגייט (שגם גורמת לך להרגיש זוועה עם הגוף שלך, כי היא נראית כך בגיל 50 ואת לא היית נראית ככה מעולם). אנחנו ממליצים בחום על הסרט, המבקרים מסכימים, והסרט מועמד לאוסקר לשחקנית משנית להלן האנט. בהחלט, אם אתם הולכים לקולנוע הסוף שבוע, לכו על זה. (או שתראו את ארגו בפעם השלישית)

מקום מבטחים – Safe Haven
(2013
)

 כל שנה בולנטיין מנסים למכור לנו חרא כזה, סרט רומנטי עלוב פתאט לבנות פתטיות שחולמות שיבואו בחורים כמו ג'וש דוהמל או צ'נינג טייטום ויציל אותם מלסיים את כל הדלי של בן אנד ג'ריז, ויאהב אותם כפי שהן. אז אם את נופלת תחת ההגדרה הזאת, תהני לך, שמנה. כמובן מבקרים קטלו את הסרט בגדול. אתם יכולים פשוט לצפות בטריילר, זה ממש מספר את כולו (והאמת אין בכלל מה לספר).

חופשה נעימה – Sightseers
(2012)

קומדיה שחורה בריטית שיצאה כמעט לפני שנה בפסטיבל קאן. אנחנו לא יודעים הרבה על הסרט, זה יצא  באנגליה  בלבד וגם שם אף אחד לא ראה את זה, זה יוצא בארה"ב רק בחודש מאי השנה (אנחנו הקדמנו אותם!), ומבקרים אומרים שזה טוב ומצחיק. אנחנו לא נגיד לכם מה לעשות.

הפעם הראשונה – The First Time
(2012)

 עוד סרט עלוב, שאיני מבין למה דברים כאלה בכלל מגיעים לארץ. סרט אינדי עלוב עם תקציב של ארוחה במקדונלדס (בלי הגדלה בשקל תשעים) שראו אותו בדיוק 22 אנשים בארה"ב כשזה יצא באוקטובר האחרון, ועכשיו זה יוצא אצלנו. הסרט, כצפוי, מדבר על "הפעם הראשונה". אם אתם מזוכיסטים (ותמצאו באמת איפה לראות את זה), אז לכו על זה.

סיפורו של שקרן – A Liar's Autobiography: The Untrue Story of Monty Python's Graham Chapman
(2012)

 סרט אנימציה / קומדיה / קצת תיעודי על סיפורו של גרהם צ'פמן ממונטי פייתון. אנחנו לא נלך לראות את זה, אבל זה נראה אחלה סרט לאנשים על סמים קשים.

לרדת מהעץ (2012)

סרט ישראלי, דרמה קומדיה. אנחנו לא יכולים להגיד לכם הרבה כי סבלנו בדיוק 45 שניות מהטריילר (וזה רק 2 דקות). אז פה ניתן לכם להחליט.

——————-

מה הזונה המתוקה ממליצה לכם לראות? מפגשים

ריהנאה מנסה להוכיח שהיא מתקלחת מדי פעם

תחנקו. זה ממש השבוע שלכם בזונה המתוקה, ריהאנה נייבי. אחרי הפוסט של אתמול  על מלכת הפופ, ריהנאה הפתיעה אותנו הלילה עם קליפ חדש. אבל לא להתלהב יותר מדי, אין הרבה מה לומר על הקליפ האחרון של מיס ברבדוס 2006, הוא פשוט משעמם.

מה בדיוק היא חשבה לעצמה שזה מעניין מישהו לראות אותה באמבטיה? חוץ מזה שבטח היא רוצה שנאמין לה שהיא לא כזו מסריחה כמו שהיא מופיעה בדרך כלל, ושהיא לפעמים מתלקחת, גם אחרי שהיא לוקחת את הכדור של היום שאחרי. ואם כבר מתקלחים, אז למה הדבר הזה שמופיע איתה בקליפ (שנקרא מיקי אקו) לא מתפשט ומתקלח גם? מה זה השוביניסטיות הזאת? ממש לא מקובל.

בואו גם לא נשכח שמלכת הפופ האמיתית, בריטני ספירס, כבר עשתה את הקטע של עירום פיזי ואמוציונאלי לפני 9 שנים בקליפ של Everytime, אז הקליפ הזה הוא כל כך 2004. (או מיי גאד עברו 9 שנים מאז? אני זקנה!).

ריהאנה מזמינה אותך להתקלח איתה

בכל מקרה, השיר הוא סביר-בסדר-פלוס-מינוס, אבל היא לא מבינה שהיא צריכה פשוט להיתקע עם המוזיקה הקצבית החסרת משמעות שהיא כל כך טובה בה, ולא לנסות לעשות בלדות. את הסגנון הזה שתשאיר לזמרות עם פוטנציאל ווקאלי טוב יותר, כמו קייטי פרי ביונסה או ליידי גאגא. לריהאנה לא עבד עם בלדות יותר חזקות כמו Russian Roulette או California King Bed, אין סיבה שעכשיו זה כן יעבוד.

אם אין לכם משהו יותר טוב לעשות (אם אתם נמצאים בבלוג הזה, אז כנראה שבאמת אין לכם) ו/או אתם מעוניינים לראות אשה ברבדית (לעילגים מביניכם זו אישה מברבדוס) עושה אמבטיה למשך 4 דקות, אז בבקשה, תהנו!

ריהאנה: מלכת הפופ או עלובה עם מזל טוב?

ריהאנה יודעת מה זה קלאסה ולהיראות טוב. חבל שהיא שוכחת שהיא כבר לא עובדת בקרקס

לקח לנו זמן לדבר על הזמרת הכי רלוונטית בשנים האחרונות (אל תריבו גברת גאגא ומרת ביונסה) ודמות כל כך עסיסית כפי שהיא ריהאנה. כשכולנו חשבנו בזמנו ש-Umbrella סתם היה מזל, ושהיא תהיה הכי One-Hit-Wonder, היא פשוט לא מפסיקה להוציא להיט אחרי להיט. היא באמת נתנה לנו את הסיבות לחיות עם "We Found Love" בשנה וחצי האחרונות והצליחה להתבסס סופית כאחת מהכוכבות הכי גדולות של זמננו בכל העולם. למרות שכוכבות הפופ בדרך כלל מקבלות את השיגעון שלהן בתקופה קצת יותר מאוחרת ממנה, היא הקדימה את זמנה כשכריס בראוון הרביץ לה בזמן שהוא נהג (שאחר כך לא יגידו שגברים לא יודעים לעשות שני דברים בו זמנית) וזה היה בכותרות בפלורנטין בכל העולם.

הדבר הראשון שהיא עשתה כשיצאה מבית החולים (אחרי שהיא הלכה והתנצלה בפניו בגלל שהוא הרביץ לה, מאוד פמניסטי מצידה), היא קעקעה שני אקדחים על הציצים שלה. בטח אמא שלה סופר גאה בה. אחר כך היא הוציאה שיר כל כך וולגרי עם ג'יי-Z (היצור המכוער הזה שביונסה שוכבת איתו כל לילה, אלוהים יודע למה), אחרי כמה ימים הכל חזר להיות רגיל ונורמאלי, כאילו לא קרה כלום. אפילו כריס בראוון עכשיו יותר כוכב ממה שהוא היה קודם. ועכשיו היא סלחה לו, ועכשיו הם חברים והם עושים שירים ביחד. ממש בית קטן בערבה.

הזוג המושלם אתמול בגראמי

אין ספק שריהאנה היא אחת המטומטמות עם הכי מספרי 1 בעולם (וזה שלמריה יש 18 מספרי אחד), והיא עלובה. היא שוכחת שקשה לעולם לשכוח את התמונות המזעזעות של המשטרה אחרי שכריס הרביץ לה. היא לא מבינה שבתור דמות ציבורית יש לה אחריות מסוימת ומקנה השראה לקהל היעד שלה (וזה בעיקר ילדות והומואים בגיל 12-16) והיא כרגע מייצגת דמות חלשה, חסרת אופי, ומצדיקה אלימות במשפחה. אבל זאת ריהאנה ואנחנו לא באמת מצפים ממנה לכלום, כי היא מלכת העולב.

העולם כולו תמיד מצפה לדבר הבא של ריהאנה, למרות שעד היום מענישים את ג'נט ג'קסון על זה שהיא הראתה את הפטמה הלא נעימה שלה, הם שכחו שיש תמונות של הפות של ריהאנה ברשת וכולנו ראינו אותו גם. קלאסה ממש. אבל העולם דו פרצופי, ואנחנו מחליטים להסתכל הצידה כשמתאים לנו.

מי אנחנו בדיוק בשביל לשפוט אותה? מי מאיתנו לא נשאר כמה שנים עם בעל מכה וישנו עם האויב מתות מפחד? כולנו קיבלנו סטירה מצלצלת כשציפינו לנשיקה.

בסופו של דבר, עם כל העולב שיש מסביבה, ריהאנה באמת אחת הזמרות הרלוונטיות בעשור השני של שנות ה-2000. היא נתנה לנו הרבה להיטים שלעולם לא נשכח ועד היום אנחנו יכולים לרקוד עד אור הבוקר (או עד סוף הסטלה). למרות שהדיסק האחרון שלה היה מאוד מאכזב (ותכלס מעולם לא  הוציאה דיסק שלם באמת, זה תמיד 3-4 להיטים ומלא ברארה), ולמרות ש-Diamonds (בזכות סיה האדירה) באמת היה שיר מיוחד וקליט, אנחנו מאוד מצפים לנובמבר שוב, כי נובמבר זה חודש בו ריהאנה תמיד מוציאה דיסק חדש.

ועכשיו, תורכם:

גראמי 2013: מהומה על מאומה – תוצאות הטקס

ממפרדס ובניו, הזוכים של הערב

כפי שציפינו לפני 24 שעות, זה היה טקס הגראמי הגרוע והמשעמם ביותר בשנים האחרונות (מאז שהתחלנו לראות את הגרמי). בדרך כלל למרות כל הקרקס, הם כן מגישים לנו רגעים טובים ומבדרים. לא הפעם. השנה זה הרגיש טקס מיושן ותקוע בשנות השישים. בקשת הצנזורה של CBS בעזרת הרבנות הראשית של LA לא עזרה לגרום לטקס להרגיש חדיש במיוחד (הם ביקשו מזמרות להסתיר את החזה שלהן, כנראה שקייטי פרי לא קיבלה את המייל). אפילו ריהאנה, שבדרך כלל היא זו שעוברת את הגבול, הפעם היא עשתה אחד הביצועים הכי משעממים של הקריירה שלה, כל כך משעמם שהיא אפילו שרה טוב בלייב. ל.ל. קול ג'יי נראה כאילו הוא התבייש להיות שם. אני מרגיש צורך להגיד את זה שוב: ל.ל. קול ג'יי נראה כאילו הוא התבייש להיות שם. פרינס נראה כאילו רק רצה לעוף משם בהקדם האפשרי.

הלסבית ודסטיניז צ'יילד היחידה שעדיין בחיים

מכה הנשים המפורסם ביותר, כריס בראוון, לעומת השנה השעבה שהביך אותנו ובמיוחד את עצמו, ישב בכיסא ולא נאלצנו לראות אותו, וברונו מארס עשה בושות על הבמה. באופן מפתיע, הביצוע הטוב ביותר היה של הבחור הזה שאתמול לא ידענו מקיומו ואמרנו שהוא צריך להכין לנו סנדוויצ'ים במקדונלדס: מיגל. הוא היה ממש מקסים, חמוד, ונראה כל כך שמח להיות שם. הוא ביצע שיר שכמעט אף אחד לא מכיר, בזכות זה היה לו את הפאקטור של ההפתעה וזה עזר מאוד. פרנק אושן גם היה ממש נחמד.

ניסיון כושל, J-LOW

ג'ניפר לופז הקדימה את פורים, והתחפשה לאנג'לינה ג'ולי מטקס האוסקר של השנה שערבה (היא לבשה שמלה עם כל הרגל הימנית שלה בחוץ), פאן עשו כיף תוך הוקרה לסופות סנדי ונימו שעברו בניו יורק (ירד עליהם גשם בבמה), ג'סטין טימברלייק הזכיר לי למה אני אוהב אותו בתור סלב אבל לא בתור זמר (הוא הגזים עם ה"מגניביות" בביצוע בשחור לבן), כריס בראוון עשה פרצופים כל פעם שפרנק אושן זכה ועלה על הבמה (המכה נשים הוא גם הומופוב אז הוא גם הסתכסך עם הראפר לפני כמה שבועות בחניון והלכו מכות, כי כריס בראוון אוהב ללכת מכות, תשאלו את ריהאנה), ואלן דג'נרס וידתה סופית שהיא הלסבית הכי מצחיקה בעולם (ובעצם הלסבית היחידה שמצחיקה).

בכל מקרה, לגבי התחזית שלנו אתמול, באלבום השנה אמרנו שפרנק אושן יזכה אבל שיש סיכוי לממפרדס אנד סאנס, אז הם זכו בסוף, וגם זאת הייתה הבחירה שלנו, בתקליט השנה הלכו על גוטייה כמונו, שיר השנה על פאן כמונו, והפריצה גם פאן כמונו. בנוסף כצפוי אדל קיבלה את הפרס שלה שמגיע לה רק בגלל שהיא קיימת, לא משנה אם זה שיר חדש או ישן.

בכל מקרה, להלן הרשימה (הארוכה מאוד) של כל הזוכים, אם אין לכם משהו יותר טוב לעשות, אז בבקשה, תהנו:

Album of the Year
Mumford and Sons, Babel

Record of the Year
Gotye feat. Kimbra, “Somebody That I Used to Know”

Best New Artist
Fun.

Best Country Album
Zac Brown Band, Uncaged

Best Rap/Sung Collaboration
Jay-Z and Kanye West feat. Frank Ocean, “No Church in the Wild”

Best Pop Vocal Album
Kelly Clarkson, Stronger

Best Rock Performance
The Black Keys, “Lonely Boy”

Best Urban Contemporary Album
Frank Ocean, Channel Orange

Song of the Year
Fun. feat Janelle Monae, “We Are Young”

Best Country Solo Performance
Carrie Underwood, “Blown Away”

Best Pop Solo Performance
Adele, “Set Fire to the Rain (Live)”

Best Pop Duo/Group Performance
Gotye featuring Kimbra, “Somebody That I Used To Know”

Best Pop Instrumental Album
Chris Botti, Impressions

Best Dance Recording
Skrillex, featuring Sirah, “Bangarang”

Best Dance/Electronica Album
Skrillex, Bangarang

Best Traditional Pop Vocal Album
Paul McCartney, Kisses on the Bottom

Best Hard Rock/Metal Performance
Halestorm, “Love Bites (So Do I)”

Best Rock Song
The Black Keys, “Lonely Boy”

Best Rock Album
The Black Keys, El Camino

Best Alternative Music Album
Gotye, Making Mirrors

Best R&B Performance
Usher, Climax

Best Traditional R&B Performance
Beyoncé, “Love on Top”

Best R&B Song
Miguel, “Adorn”

Best R&B Album
Robert Glasper Experiment, Black Radio

Best Rap Performance
Jay-Z and Kanye West, “N****s in Paris”

Best Rap Song
Jay-Z and Kanye West, “N****s in Paris”

Best Rap Album
Drake, Take Care

Best Country Duo/Group Performance
Little Big Town, “Pontoon”

Best country song
Carrie Underwood, “Blown Away”

Best New Age Album
Omar Akram, Echoes of Love

Best Improvised Jazz Solo
Gary Burton and Chick Corea, “Hot House”

Best Jazz Vocal Album
Esperanza Spalding, Radio Music Society

Best Jazz Instrumental Album
Pat Metheny Unity Band, Unity Band

Best Large Jazz Ensemble Album
Arturo Sandoval, Dear Diz (Every Day I Think of You)

Best Latin Jazz Album
The Clare Fischer Latin Jazz Big Bang, ¡Ritmo!

Best Gospel/Contemporary Christian Music Performance
Matt Redman, 10,000 Reasons (Bless the Lord)

Best Gospel Song
Mary Mary, “Go Get It”

Best Contemporary Christian Music Song
Tie: Matt Redman, “10,000 Reasons” & Israel & New Breed, “Your Presence Is Heaven”

Best Gospel Album
Lecrae, Gravity

Best Contemporary Christian Music Album
TobyMac, Eye On It

Best Latin Pop Album
Juanes, MTV Unplugged Deluxe Edition

Best Latin Rock, Urban or Alternative Album
Quetzal, Imaginaries

Best Regional Mexican Music Album (Including Tejano)
Lila Downs, Pacados Y Milagros

Best Tropical Latin Album
Marlow Rosado Y La Reiquena, Retro

Best Americana Album
Bonnie Raitt, Slipstream

Best Bluegrass Album
Steep Canyon Rangers, Nobody Knows You

Best Blues Album
Dr. John, Locked Down

Best Folk Album
Yo-Yo Ma, Stuart Duncan, Edgar Meyer & Chris Thile, The Goat Rodeo Sessions

Best Regional Roots Music Album
Wayne Toups, Steve Riley & Savoy, The Band Courtbouillon

Best Reggae Album
Jimmy Cliff, Rebirth

Best World Music Album
Ravi Shankar, The Living Room Sessions Part 1

Best Children’s Album
The Okee Dokee Brothers, Can You Canoe?

Best Spoken Word Album
Janis Ian, Society’s Child: My Autobiography

Best Comedy Album
Jimmy Fallon, Blow Your Pants Off

Best Musical Theater Album
Once: A New Musical

Best Compilation Soundtrack for Visual Media
Various Artists, Midnight in Paris

Best Score Soundtrack for Visual Media
Trent Reznor & Atticus Ross, The Girl With the Dragon Tattoo

Best Instrumental Composition
Chick Corea, Mozart Goes Dancing

Best Instrumental Arrangement
Gil Evans for Gil Evans Project’s How About You

Best Instrumental Arrangement Accompanying Vocalist(s)
Thara Memory & Esperanza Spalding for Esperanza Spalding’s City of Roses

Best Recording Package
Michael Amzalag & Mathias Augustyniak, art directors for Bjork’s Biophilia

Best Boxed or Special Limited Edition Package
Woody At 100: The Woody Guthrie Centennial Collection, Fritz Klaetke, art director (Woody Guthrie)

Best Album Notes
Singular Genius: The Complete ABC Singles, Billy Vera, album notes writer (Ray Charles)

Best Historical Album
The Smile Sessions (Deluxe Box Set), Alan Boyd, Mark Linett, Brian Wilson & Dennis Wolfe, compilation producers; Mark Linett, mastering engineer (The Beach Boys)

Best Engineered Album, Non-Classical
The Goat Rodeo Sessions, Richard King, engineer; Richard King, mastering engineer (Yo-Yo Ma, Stuart Duncan, Edgar Meyer & Chris Thile)

Producer of the Year, Non-Classical
Dan Auerbach

Best Remixed Recording, Non-Classical
Promises (Skrillex & Nero Remix), Skrillex, remixer (Nero), Joseph Ray, Skrillex & Daniel Stephens, remixers

Best Surround Album
Modern Cool, Jim Anderson, surround mix engineer; Darcy Proper, surround mastering engineer; Michael Friedman, surround producer (Patricia Barber)

Best Engineered Album, Classical
Life & Breath – Choral Works By René Clausen, Tom Caulfield & John Newton, engineers; Mark Donahue, mastering engineer (Charles Bruffy & Kansas City Chorale)

Producer of the Year, Classical
Blanton Alspaugh

Best Orchestral Performance
“Adams: Harmonielehre & Short Ride In A Fast Machine,” Michael Tilson Thomas, conductor (San Francisco Symphony)

Best Opera Recoding
“Wagner: Der Ring Des Nibelungen,” James Levine & Fabio Luisi, conductors; Hans-Peter König, Jay Hunter Morris, Bryn Terfel & Deborah Voigt; Jay David Saks, producer (The Metropolitan Opera Orchestra; The Metropolitan Opera Chorus)

Best Choral Performance
“Life & Breath – Choral Works By René Clausen,” Charles Bruffy, conductor (Matthew Gladden, Lindsey Lang, Rebecca Lloyd, Sarah Tannehill & Pamela Williamson; Kansas City Chorale)

Best Chamber Music/Small Ensemble Performance
“Meanwhile,” Eighth Blackbird

Best Classical Instrument Solo
“Kurtág & Ligeti: Music For Viola,” Kim Kashkashian

Best Classical Vocal Solo
“Poèmes,” Renée Fleming (Alan Gilbert & Seiji Ozawa; Orchestre National De France & Orchestre Philharmonique De Radio France)

Best Classical Compendium
“Penderecki: Fonogrammi; Horn Concerto; Partita; The Awakening Of Jacob; Anaklasis,” Antoni Wit, conductor; Aleksandra Nagórko & Andrzej Sasin, producers

Best Contemporary Classical Composition
“Hartke, Stephen: Meanwhile – Incidental Music To Imaginary Puppet Plays,” Stephen Hartke, composer (Eighth Blackbird)

Best Short Form Music Video
“We Found Love,” Rihanna Featuring Calvin Harris, Melina Matsoukas, video director; Juliette Larthe, Ben Sullivan, Candice Ouaknine & Inga Veronique video producers

Best Long Form Music Video
“Big Easy Express,” Mumford & Sons, Edward Sharpe & The Magnetic Zeros & Old Crow Medicine Show Emmett Malloy, video director; Bryan Ling, Mike Luba & Tim Lynch, video producers

גראמי 2013: היום הטקס, מי יזכה?

ערב הטקס של הפרסים הכי לא רלוונטיים בעולם המוזיקה זה היום. הם הפכו להיות לא רלוונטים מאז שבעשור האחרון הפכו להיות הפרסים של המוזיקה השחורה (למרות שבשנים האחרונות הם השתפרו במעט), ושכחו להעמיד את המלכה לנה דל ריי לפרס כלשהו (היא קיבלה אפס, אפס מועמדויות, לעזאזל, זה היה הדיסק הכי טוב של השנה שעברה!).

בכל מקרה, אנחנו עוברים על הקטגוריות החשובות, מן הסתם אנחנו לא נעבור על כל הקטגוריות כי האקדמיה מחלקת 81 פרסים, כאילו מדובר בעיתון "ישראל היום" המחולק בתחנות הרכבת (למרות שלהגנתם, הם ירדו מ-109 קטגוריות שהיו בשנה שעברה, חבורה של מגזימות).

אלבום השנה: המועמדים

The Black Keys, El Camino
fun., Some Nights
Mumford & Sons, Babel
Frank Ocean, channel ORANGE
Jack White, Blunderbuss

ממפרדס ובניו

מי צריך לזכות: אני קצת מתלבט בין פאן וממפרדס אנד סאנס, אבל אני אלך על משפחת ממפרדס, כי זה דיסק הרבה יותר שלם ואנחנו לא מעבירים שום שיר כשאנחנו שומעים אותו.
מי יזכה: סביר להניח שפרנק אושן. אני מעריך את האומנות שלו אבל אני חייב להודות שלא התחברתי לראפרית ההומואית לצערי, למרות שמאוד רציתי. לא אופתע אם במקום יזכו ממפרדס אנד סאנס.
מי מיותר: אני חייב להודות שאני לא יודע מי זה ג'ק וויט (ואני בטוח שגם כל שאר העולם). לא סבלתי את הדיסק של המפתחות השחורים גם. שניהם מיותרים.
מי היה צריך להיות מועמד: במקום שניהם, היינו מכניסים בכיף את Lana del Rey, Born To Die, ויצירת האומנות האחרונה של Sigur Ros, Valtari. כמובן שהאקדמיה יותר מדי לא מגניבה בשביל להעמיד אותם.

——————

תקליט השנה: המועמדים

The Black Keys, "Lonely Boy"
Kelly Clarkson, "Stronger (What Doesn't Kill You)"
fun. feat. Janelle Monée, "We Are Young"
Gotye feat. Kimbra, "Somebody That I Used to Know"
Frank Ocean,"Thinkin Bout You"
Taylor Swift, "We Are Never Ever Getting Back Together"

פרנק אוקיאנוס

מי צריך לזכות: עוד התלבטות בין פאן אבל הפעם עם גוטייה והפעם שוב נוותר על פאן ונלך על גוטייה, גם כי זה שיר מהמם, וגם כי זה לא נשמע כמו שום דבר ששמענו בשנה האחרונה בכל תרבות הפופ. למרות שזה מגוחך שזה מועמד השנה כשהשיר הוא משנת 2011.
מי יזכה: סביר להניח שילכו שוב על פרנק אושן, לדעתי הוא יהיה הזוכה הגדול של הערב.
מי מיותר: שוב הבלאק קייס נמצאים פה, (שאלוהים ייקח אותם).
מי היה צריך להיות מועמד: כל סינגל מהדיסק של לנה דל ריי היה מהמם פה.

——————

שיר השנה: המועמדים

Ed Sheeran, "The A Team"
Miguel, "Adorn"
Carly Rae Jepsen, "Call Me Maybe"
Kelly Clarkson, "Stronger (What Doesn't Kill You)"
fun. feat. Janelle Monée, "We Are Young"

כיף.

מי צריך לזכות: הפעם לא נוותר להם, גם כי מגיע להם, וגם כי זה באמת השיר הכי טוב בקטגוריה וזה בכלל לא תחרות, פאן.
מי יזכה: הם לבטח ילכו על פאן, כי הם צריכים לתת להם גם פרס חשוב, וזה המקום היחיד שיש להם.
מי מיותר: מי זה מיגל ולמה הוא לא מכין לי סנדוויץ' במקדונלדס במקום להיות מועמד לגראמי? ואד שירן מעצבן, ובכל מקרה נשארו לו 5 דקות של תהילה.
מי היה צריך להיות מועמד: טוב, הפעם נהיה קצת מקוריים, ונשנה קצת, היינו מוסיפים… טוב, שוב לנה דל ריי, כי פאקינג מגיע לה.

——————

הפריצה של השנה: המועמדים

The Alabama Shakes
fun.
Hunter Hayes
The Lumineers
Frank Ocean

הלומינירים

מי צריך לזכות: פאן, כי הם באמת היו הפריצה של השנה.
מי יזכה: פרנק אושן, כי האקדמיה רוצה להיות מגניבה ולתת פרס למישהו שנשמע יותר "אמן".
מי מיותר: השייקים של אלבמה והאנטר הייז, כי אני לא בטוח מה הם, מי הם ומה הם רוצים מאיתנו.
מי היה צריך להיות מועמד: אנחנו לא רוצים להגזים, אבל במקרה הזה ממש ברצינות, זה בושה שלנה דל ריי לא נמצאת פה.

——————

אלבום פופ ווקאלי הטוב ביותר של השנה: המועמדים

Kelly Clarkson, Stronger
Florence and the Machine, Ceremonials
fun., Some Nights
Maroon 5, Overexposed
Pink, The Truth About Love

פלורנס וולץ'

מי צריך לזכות: אני כל כך שמח שהם לא היו עד כדי כך פלצנים ופינק מועמדת רצינית. אבל צריך לזכור כי לפני שנה הם העמידו פה את קייטי פרי, ובוא נהיה כנים, איפה שיש קייטי פרי יחד עם המילים ווקאלי וטוב ביותר, זה קצת (הרבה) מגוחך. בכל מקרה, אנחנו היינו רוצים שפלורנס והמכונה יזכו, כי היא אלוהים ועד היום אין לה שום גראמי.
מי יזכה: סביר להניח שהם ילכו על פאן שוב, כי זאת הייתה השנה שלהם.
מי מיותר: אני חייב להודות שאני די מרוצה מהקטגוריה, אבל אם הייתי חייב לוותר, אז על מרון חמסה.
מי היה צריך להיות מועמד: הביצוע הווקאלי המהמם של מרינה והיהלומים חסר פה, אבל סביר להניח שהם בכלל לא שמעו עליה.

——————

ביצוע פופ סולו הטוב ביותר של השנה: המועמדים

Adele, "Set Fire to the Rain (Live)"
Kelly Clarkson, "Stronger (What Doesn't Kill You)"
Carly Rae Jepsen, "Call Me Maybe"
Katy Perry, "Wide Awake"
Rihanna, "Where Have You Been"

אשה מוכה

מי צריך לזכות: בעיה, אישית לא הייתי נותן את זה לאף אחד. ולפני שאתם הורגים אותי, לא הייתי נותן את זה לאדל כי מדובר בשיר מלפני שנתיים. לעשות ביצוע לייב לא הופך את זה לשיר חדש. זו ממש חוצפה, במקום לתת הזדמנויות לאנשים אחרים, הם פשוט מעדיפים לתת עוד לאדל למרות שיש לה פרסי גראמי אפילו בשירותים. בכל מקרה, אם חייבים לבחור, אז קלי קלארקסון.
מי יזכה: אדל, היא זוכה בדברים האלה עם ידיים קשורות מאחורי הגב ומתוך שינה.
מי מיותר: כולם.
מי היה צריך להיות מועמד: שני שירים של לנה דל ריי, Marina and the Diamonds – Primadonna, Kimbra – Settle Down, ו-Ellie Goulding – Anything Could Happen.

——————

אלבום הרוק של השנה: המועמדים

The Black Keys, El Camino
Muse, The 2nd Law
Coldplay, Mylo Xyloto
Bruce Springsteen, Wrecking Ball
Jack White, Blunderbuss

מי צריך לזכות: קולדפליי, אמן אחותי.
מי יזכה: סביר להניח שזה יהיה המפתחות השחורים הארורים.
מי מיותר: בלאק קייז וג'ק וויט.
מי היה צריך להיות מועמד: Imagine Dragons היו אדירים וחסרים בכלליות בכל הפרסים.

——————

האלבום האלטרנטיבי של השנה: המועמדים

Fiona Apple, The Idler Wheel Is Wiser Than the Driver of the Screw and Whipping Cords Will Serve You More Than Ropes Will Ever Do
Bjork, Biophilia
Gotye, Making Mirrors
M83, Hurry Up, We're Dreaming
Tom Waits, Bad As Me

גוטייה הנודיסט

מי צריך לזכות: M83 עשו דיסק אדיר ומגיע להם פרס על זה.
מי יזכה: פיונה תפוח, וגם לה זה מגיע.
מי מיותר: טום וויטס המשעמם.
מי היה צריך להיות מועמד: Sigur Ros, כמובן.

——————

אלבום ה-R&B של השנה: המועמדים

Robert Glasper Experiment, Black Radio
Anthony Hamilton, Back to Love
R. Kelly, Write Me Back
Tamia, Beautiful Surprise
Tyrese, Open Invitation

אנטוני מי?

מי צריך לזכות: אף אחד. אני מודה שלא שמעתי אף אחד מהדיסקים.
מי יזכה: סתם ניחוש (אם אזכה אלך למלא לוטו), אנטוני המילטון.
מי מיותר: כולם.
מי היה צריך להיות מועמד: איפה ביונסה כשצריך אותה?

——————

אלבום הראפ של השנה: המועמדים

Drake, Take Care
Lupe Fiasco, Food & Liquor II: The Great American Rap Album, Pt. 1
The Roots, Undun
Rick Ross, God Forgives, I Don't
Nas, Life Is Good
2 Chainz, Based on a T.R.U. Story

דרעק

מי צריך לזכות: דרעק.
מי יזכה: דרעק.
מי מיותר: כל הקטגוריה מיותרת (כל המוזיקה הזו דרעק).
מי היה צריך להיות מועמד: איפה ניקי פאקינג מינאג'? ברור, הם לוקחים את זה יותר מדי ברצינות, אבל הדיסק שלה חסר פה ממש.

——————

אלבום הקאנטרי של השנה: המועמדים

Zac Brown Band, Uncaged
Hunter Hayes, Hunter Hayes
Jamey Johnson, Living for a Song: A Tribute to Hank Cochran
Miranda Lambert, Four the Record
The Time Jumpers, The Time Jumpers

פנטה למברט

מי צריך לזכות: להקת זאק בראוון.
מי יזכה: מירנדה למברט.
מי מיותר: כל ז'אנר מוזיקת הקאנטרי פשוט מיותרת.
מי היה צריך להיות מועמד: טיילור סוויפט וקארי אנדרווד, אבל זה פופ כבר.

——————

אלבום הדאנס / האלקטרוני של השנה: המועמדים

Steve Aoki, Wonderland
The Chemical Brothers, Don't Think
deadmau5, Album Title Goes Here
Kaskade, Fire & Ice
Skrillex, Bangarang

אני שם אבנים בתוך בלנדר ואני קורה לזה מוזיקה!

מי צריך לזכות: לפי המועמדים אפשר לשנות את שם הקטגוריה לקטגורית הדיסק החופר של השנה, היחיד שאפשר להקשיב לו זה האחים הכמיכלים.
מי יזכה: הדבר הנורא הזה שנקרא סקרילקס.
מי מיותר: שוב, כולם, בגלל דברים כאלה יש להם 81 קטגוריות.
מי היה צריך להיות מועמד: לנה דל ריי, כי ככה אני חושב.

——————

תקליט הדאנס של השנה: המועמדים

Avicii, "Levels"
Calvin Harris feat. Ne-Yo, "Let's Go"
Skrillex feat. Sirah, "Bangarang"
Swedish House Mafia feat. John Martin, "Don't You Worry Child"
Al Walser, "I Can't Live Without You"

אוויצ'י

מי צריך לזכות: יציאת האומנות הזאת שנקראת Levels של אוויצ'י. אחד השירים הכי טובים של השנה. אנחנו אוהבים גם את השיר של קלווין האריס.
מי יזכה: גועל נפש, סקרילקס, אבל יש סיכוי לבית המאפיה השבדית אולי כי הם נפרדו לאלתר, וזו בהחלט אפשרות הרבה יותר נכונה.
מי מיותר: סקרילקס ואל ווזלר.
מי היה צריך להיות מועמד: She Wolf של דוד גוואטה עם סיה או We'll be coming back  של קלוין האריס עם אקזמפל.

——————

אנחנו נעצור כאן, כי אין טעם שנדבר על קטגוריות אחרות כמו דיסק אמריקאנה, האווי מטאל, או בלוז…

נתראה מחר עם תוצאות הטקס זונות מתוקות שלי!

עלובת חיים, אפסה וכלומניקית

עלובי החיים (2012)
★★★★★★★★☆☆

יש ספויילרים קלים במהלך הפוסט, וספויילר אחד גדול בסוף.
אם אתם לא מכירים את הסיפור או לא ראיתם את הסרט, תפסיקו לקרוא!

בשעה טובה, ובאיחור לא  כל כך אופנתי, עלובי החיים יצא אתמול בארץ אחרי שזה יצא כמעט בכל העולם לפני חודשיים (מלבד מדינות כמו סרביה או טייוואן שעוד לא ראו את הסרט, אבל מי הולך לקולנוע בסרביה? המדינה עדיין במשבר, והאזרחים עדיין משלמים את החוב מאירוח אירוויזיון 2008, גם שם אפשר לעשות להם עלובי החיים עם שירים, כי המוזיקה שברה אותם).

בכל מקרה חוזרים לסרט. הסיפור מוכר מאוד בכל העולם, ובתור מעריץ מטורף של מחזות זמר, מעריץ חולני של עלובי החיים (הספר, המיוזקל, התרבות שמאחורי הסיפור), בתור מעריץ לא שפוי במיוחד של חצי מכוכבי הסרט (במיוחד אן הת'וואי ויו ג'קמן), זה היה אחד מהסרטים שהכי ציפיתי להם בשנים האחרונות והציפיות שלי בהתאם היו בלתי ניתנות להשגה.

אני עדיין בסערת רגשות, היו רגעים בסרט שלא הפסקתי לבכות, והיו רגעים שפשוט רציתי לקום ולשרוף את המסך. מזמן לא זכור לי סרט שגרם לי להרגיש כל כך בי-פולארי כמו קלייר דיינס ב"הומלנד".

נתחיל בכוכבת האמיתית של הסרט, אן הת'וואי: בחיים, החיים לא נראו כל כך אומללים ועלובים ומלאים בגלאמור כמו בחיים של פאנטין. לכלבה הזאת מגיע כל פרס שהיא מקבלת בחודשים האחרונים ואף אחד לא יתווכח איתה על זה. השירה שלה מדהימה, התספורת בשידור חי הולמת אותה, ובחיים להיות זונה לא היה כל כך עצוב. כשהיא חוזרת בסוף הסרט בכדי לקחת את ז'אן ולז'אן, פשוט רציתי ללכת איתה גם לעולם שכולו רק טוב. אין ספק: היא נולדה בשביל התפקיד, וזה היה הליהוק הכי טוב בהיסטוריה של הקולנוע.

הוא מחזיק אותה, והם ביחד מחזיקים את הסרט

הכוכב השני של הסרט הוא יו ג'אקמן, לא זכור לי פעם שהוא ביצע תפקיד כל כך גמיש וטוב בחיים, גם לו מגיע שבחים וגם כשעושים אותו מכוער ועם שיניים של פליט אריתראי שלא הלך לרופא שיניים בחיים שלו, הייתי עושה לו טובה. בטוח שכל האיפור עזר לתפקיד, אך חוץ מהסצנות של פאנטין, הסצנות שלו היו החזקות בסרט.

עוד דברים טובים בסרט: כמעט כל השירים, הדמויות של אפונין (סמנת'ה בארקס), האתנחתא הקומית של הסרט – התרליאנדרים (הלנה בונהאם קרטר וסשה בארון כהן האדירים), ומריוס פרצוף-תינוק-הומואית-קשה (אדי רדמיין).

עכשיו לדברים הרעים של הסרט (ויש הרבה גם):

אי אפשר להתעלם מהכבשה השחורה הענקית באמצע הסרט: ראסל קראו. כל פעם שהוא יצא רק קיוויתי שלא ישיר, אני באמת לא מבין מה עומד מאחורי הליהוק שלו, הוא עושה אותו פרצוף במהלך כל הסרט, והוא שר מספיק טוב רק בשביל לעבור את השלב הראשון באמריקן איידול, ולא יותר. ליהוק תמוהה למדי שנעשה כנראה על ידי אימו החירשת וכנראה גם העיוורת.

הדבר השני שלא ניתן להתעלם ממנו, זה אורכו של הסרט. באמת שאין לי בעיה עם סרטים ארוכים, אבל כל עוד יש לזה סיבה מוצדקת, כאן לא היה. ב"עלובי החיים" ניתן לחתוך כמה נאמברים (וכמה דמויות שוליות) ולסיים אותו בשעה וחמישים דקות, ולא יותר. בהרבה רגעים אתה מאבד עניין ואינטרס בכל הדמויות (מעל 20 דמויות, מי זוכר!?!) ולא אכפת לך מה יקרה איתם.

אני אוהב אותך כי היית בבנות רעות, וזה אחד הסרטים האהובים עליי

בנוסף: ברגע שפונטין נעלמת, הסרט יורד מתל אביב לירושלים, אתה מרגיש שיש נקודה שחורה חסרה באמצע הסרט כל הזמן, וברגע שהיא חוזרת בסצנה האחרונה של הסרט, אתה מבין עד כמה היא היתה בחזקת נעדרת.

ועוד משהו שחסר: יותר זמן מסך לקוזט (הילדה הרעה האהובה עלינו: אמנדה סייפריד). היא מופיעה בדיוק 5 דקות בסרט למרות שהסרט כולו כמעט סובב סביבה, והיה חסר לי קצת יופי בלי שיניים מכוערות ופאות של זונות בפורים.

בכל מקרה, בזכות החמש הדקות האחרונות ומרגשות של הסרט, יצאתי בתחושה טובה (אם כמה שאפשר לצאת בתחושה טובה מסרט שבו כולם מתים) וכן אהבתי את רובו ואנחנו ממליצים עליו.